בישראל מתקיימות כיום כמה שיטות קבורה שונות, המשקפות גם את השמירה על ההלכה היהודית וגם את הצורך להתמודד עם מצוקת הקרקעות ההולכת וגדלה. לצד המסורת רבת השנים של קבורת שדה, נוספו עם השנים פתרונות חדשניים יותר, שמטרתם לאפשר קבורה בכבוד תוך ניצול מיטבי של השטח.
קבורת שדה
זהו הדגם הקלאסי והוותיק ביותר של קבורה בישראל. בקבורת שדה כל נפטר נטמן בחלקת קרקע אישית ונפרדת, על פני משטח אופקי ישר. הקברים ממוקמים זה לצד זה במרווחים קבועים ובגובה אחיד, ובכך נוצרת פריסה מסודרת של שורות קברים.
בשיטה זו ניתן לקבור בממוצע כ־280 איש לדונם, ולכן עם השנים, ובעיקר בערים הגדולות, נוצר צורך לפתח פתרונות צפופים יותר שיחסכו מקום מבלי לפגוע בכבוד המת.
קבורת מכפלה (או קבורה זוגית ומשפחתית)
שיטה זו נועדה בראשיתה לאפשר לבני זוג או בני משפחה להיקבר יחד באותה חלקה.
הקבר נחפר לעומק רב, כשני מטרים או יותר, ומאפשר לקבור בו שניים ואף שלושה נפטרים. הנפטר הראשון מונח בתחתית, מעליו מוצבות אבני גולל המכסות אותו, ומעליהן שכבת אדמה.
כאשר נדרש לקבור אדם נוסף, נפתחת שוב המצבה והנפטר השני נטמן מעל הראשון.
לעיתים המצבה מחולקת לשניים או מעוצבת כך שתבטא את הקשר בין השניים.
כחלק מההתמודדות עם מצוקת הקרקעות, מאפשרת כיום המדינה שימוש משותף בחלקות קבורה גם למי שאינם בני משפחה, בהתאם לנהלים ולהקפדה על כבוד הנפטרים.
עלות קבורה זו יקרה יותר מקבורת השדה, אך מעלתה בחיסכון בקרקע ובחיבור הנפטרים לקבר אחד. מבחינה הלכתית וטכנית מדובר בשני קברים נפרדים לכל דבר, הממוקמים זה מעל זה. כך שעקרונית ניתן להביא לקבורה במקום שני אנשים זרים.
קבורת כוכים (או קבורת סנהדרין)
קבורת הכוכים שואבת השראה מהקבורה הקדומה בארץ ישראל, כפי שהתגלתה בקברי הסנהדרין העתיקים. כיום מדובר במבנים רב־קומתיים, שבהם קירות בטון ובהם “תאים” אופקיים - כל אחד מהם משמש כיחידת קבורה נפרדת.
על מנת לשמור על ההלכה, כל מבנה מחובר לקרקע באמצעות צינור מיוחד שמבטיח מגע ישיר עם אדמת העולם.
המצבות במבני הכוכים קטנות ומלבניות, ולעיתים יש בהן מדף לנרות או לפרחים. זוהי שיטה יעילה מאוד המאפשרת ניצול מרבי של הקרקע בבתי העלמין העירוניים.
קבורה רמה
גם כאן מדובר במבני קבורה מדורגים, אך בשיטה שונה. הבניינים נבנים על גבי עמודים או רצפות מדורגות, כאשר כל קומה מלאה בעפר טבעי ומשמשת כ”רצפת קבורה”.
הקברים עצמם נחפרים בתוך שכבות העפר ויכולים להיות קברי שדה רגילים או קברי מכפלה.
היתרון המשמעותי בשיטה זו הוא תנאי השטח - רוב הקומות מקורות, מה שמאפשר ביקור נוח גם בימי גשם או חום כבד.
קבורת על
קבורת על היא פתרון חדש יחסית, המאפשר לקבור אדם נוסף מעל קבר קיים, כל עוד עומק הקבר המקורי מאפשר זאת. השיטה נותנת מענה למשפחות המבקשות לשמור על קירבה פיזית בין יקיריהן.
התהליך מבוצע רק לאחר בדיקה מקצועית שמוודאת שהקבר התחתון נשאר סגור לחלוטין, ונשמרת חציצה של אדמה ובטון בין שתי שכבות הקבורה.
במקרים שבהם המצבה הישנה נשמרת, מוסיפים עליה את שם הנפטר החדש; במידת הצורך ניתן להחליפה או לשלב אלמנט חדש בעיצוב הקיים.
לסיכום
הקבורה בישראל כיום משלבת בין מסורת עתיקה לבין פתרונות הנדסיים ויצירתיים שמתאימים למציאות הצפופה של ימינו. כל שיטה מבטאת את הרצון לשמור על קדושת החיים והמת, לצד הצורך ההולך וגובר לשמר את הקרקע הציבורית. בסופו של דבר, המשותף לכל סוגי הקבורה הוא הערך המרכזי: כבוד האדם גם לאחר חייו.